פסק-דין בתיק ת"א 55383-09-11

עסקינן בתביעה כספית לתשלום פיצוי בגין הנזק אשר נגרם לתובע 2 עקב מעורבות המשאית שבבעלותו בתאונת דרכים אשר ארעה ביום 8.3.10.

בזמן ארוע התאונה הנ"ל היה התובע 2 (להלן: "התובע") הבעלים של משאית מסוג וולוו מ.ר. 5681600 (להלן: "המשאית"), ואילו הנתבע הנוהג ברכב מסוג סוואנה - מ.ר. 5418510, אליו היתה רתומה עגלה שמספרה 6721715 (להלן: "רכב הנתבע").

אין מחלוקת, כי ביום 8.3.10 במרחק קצר לאחר צומת ק. אתא לכיוון חיפה, ארעה התנגשות בין המשאית לבין רכב הנתבע, אלא שהצדדים חלוקים ביניהם לגבי נסיבות התרחשות התאונה ואחריות כל אחד מהם להתרחשותה.

בדיון אשר התקיים בפניי העידו התובע והנתבע - הם הנהגים המעורבים בתאונה.

לפי גרסת התובע, בזמן שנהג במשאית ונסע בנתיב הימני הגיע רכב הנתבע מימין לו מכיוון נתיב התחבורה הציבורית ובאופן מפתיע התפרץ שמאלה על מנת להשתלב בנסיעה בנתיב שלו מבלי לתת את הדעת למשאית. כתוצאה מכך הפינה קדמית-שמאלית של העגלה אשר היתה רתומה לרכב הנתבע פגעה בחלק הימני קדמי של המשאית.

לעומת זאת טוען הנתבע, כי הוא נסע בנתיב הימני של הכביש שאין בו בחלק המדובר נתיב לתחבורה ציבורית, כשלפתע התנגשה בו המשאית מאחור בפינה השמאלית אחורית של העגלה. לטענת הנתבע, לעגלה לא נגרם כל נזק משום שמדובר בעגלה מברזל. הנתבע הוסיף, כי טענת התובע לגבי ניסיונו להשתלב בנתיב הנסיעה של האחרון ללא הצלחה איננה נכונה, וכי הוא הספיק לעבור לכל הפחות

 כ-11 מ' שזה אורך הרכב שלו עם העגלה הרתומה אליו עד שחש בפגיעה מאחור. נתון זה מלמד, לדבריו, שהוא הספיק כבר להשתלב ולנסוע בנתיב שלו קודם לתאונה.

לאחר ששמעתי את הנהגים המעורבים נחה דעתי להעדיף את גרסת התובע.

אקדים ואציין כי גם מדברי הנתבע עולה שקודם לתאונה הוא נסע בנתיב אחר, אשר הוגדר על ידו ככביש שירות ולא כנתיב לתחבורה ציבורית, וכי בשלב מסוים השתלב בכביש הראשי. נתון זה יחד עם העובדה כי המשאית ניזוקה בפינה הימנית קדמית שלה, ולא לאורך החזית, כאשר הפגיעה ברכב הנתבע היתה בפינה השמאלית של העגלה (בין אם מדובר בפינה הקדמית שמאלית כפי שטוען התובע, ובין אם זו הפינה שמאלית אחורית כפי שטוען הנתבע), מחזקים את המסקנה כי התאונה אירעה תוך כדי השתלבות רכב הנתבע בנתיב נסיעת המשאית, כפי שטוען התובע.

לפיכך אני קובעת כי הנתבע נושא באחריות לאירוע התאונה. בנסיבות העניין לא מצאתי מקום להשית על התובע אשם תורם כלשהו.

לגבי הנזק - התובע צירף חוות דעת שמאי ולפיה גובה הנזק עומד על 4,510 ש"ח ללא מע"מ.

הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית ולא חקר את השמאי מטעם התובע, אך טען כי לפי חוות הדעת ערך המשאית על פי המחירון עומד על 84,600 ש"ח ומאחר שהמשאית נמכרה לפי דברי התובע לאחר התאונה בסך של 84,000 ש"ח מבלי לתקנה, הרי שכל נזקו של התובע עומד על 600 ש"ח.

אין בידי לקבל טענה זו של הנתבע. התובע ציין בעדותו לפניי, כי מכר אומנם את המשאית בסך של 84,000 ש"ח לאחר קיזוז עלויות התיקון, ואולם שוויה עומד על יותר מ- 84,600 ש"ח, שכן השמאי לא התייחס בשומתו ולא לקח בחשבון שווי מתקן ההרמה (הרמסה) שמותקן על גבי המשאית. ואכן, עיון בחוות דעת השמאי מעלה כי אין כל התייחסות לקיומו של מתקן ההרמה.

כמו כן יש לפצות את התובע בגין שכר טרחת השמאי מטעמו בסך של 986 ש"ח, ואולם אין מקום לפסוק פיצוי בגין רכיבי נזק נוספים שאינם קשורים לנזק הישיר, כגון נסיעות וטלפונים אשר לא הוכחו במשפט.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 5,496 ש"ח מיום הגשת התביעה ועד היום, בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 17.5% ומע"מ והחזר אגרה ששולמה.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בשולי פסק הדין אציין, כי במהלך הדיון התברר כי התובע 2 הוא הבעלים של המשאית, ולא התובעת 1, ולכן אני מורה על מחיקתה.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  י"ב שבט תשע"ג, 23 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: